אביטל גבע נולד ב-1941 בקיבוץ עין שמר, חי ועובד בקיבוץ עין שמר.

פרס מפעל חיים מוענק לאביטל גבע על מכלול יצירתו, ששיאה בהקמת "החממה" בקיבוץ עין שמר ובניהולה. אביטל גבע הוא אמן מושגי בולט שהחל לפעול בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. כבוגר מכון אבני בשנת 1970, נטש את הציור, ובהשפעת יצחק דנציגר פנה ליצירת פרויקטים ניסיוניים רדיקליים וחדשניים. בשנת 1972 יזם עם חבריו, האמנים משה גרשוני, מיכה אולמן ויחזקאל ירדני, את "פרויקט מצר-מסר", שם יצר ספרייה אזורית מאולתרת: הוא מחזר אלפי ספרים ממפעל "אמניר" ופיזר אותם באבוסי בקר שהעמיד בין הקיבוץ לכפר הערבי השכן. בשנת 1973 הציג בגלריה יודפת מכלים שבתוכם דגים מלוחים, מגבעות ועניבות, ובשנת 1974 הציג בבית האמנים בירושלים לשונות פרה בתוך אקווריום שהכיל פורמלין. כמו כן השתתף בשנות השבעים בתערוכות המושגיות במוזיאונים: "מושג+אינפורמציה" במוזיאון ישראל (1971); "אמן - חברה - אמן" במוזיאון תל אביב לאמנות (1978); "גבולות" במוזיאון ישראל (1980).
בראשית שנות השמונים הפסיק לפעול בשדה האמנות הממוסדת והתרכז בהקמתה של "החממה" בעין שמר ובניהולה. פרויקט "החממה" הוא משק אוטרקי, אך גם אידיאה אוטופית. הוא החל לפעול בשנת 1977 כמעבדה ניסיונית לגידול מלפפונים, ובהמשך התפתח למרכז מחקר וחינוך המשלב בין ניסיונות חדשים בחקלאות, בהנחיית מומחים ומדענים, לבין פעילות קהילתית וחברתית, בעיקר של בני נוער מקיבוצי הסביבה. במשך השנים נערכו שם ניסיונות לגידול הידרופוני של ירקות ושל צמחי בית, בשילוב של גידול דגים. הפיתוחים החקלאיים והפתרונות האקולוגיים, שנהגו על-ידי בני הנוער והמומחים במרכז החקר של המקום, משמשים את החקלאים בישראל לגידול מסחרי עד היום. "החממה" היא מוקד משיכה לצעירים, יהודים וערבים, וסביבה נבנה מרכז אמנות ותרבות המפעיל סדנאות לאמנות, למחול וליצירה.

על אף התרחקותו מעולם האמנות למשך כ-15 שנה, בשנת 1992 נעתר אביטל גבע להזמנתו של האוצר ד"ר גדעון עפרת לייצג את ישראל בביאנאלה בוונציה ולהציג בה את "החממה". תצוגה זו, שהקמתה הייתה אתגר גדול בפני עצמו, זכתה לתשומת לב בין-לאומית עצומה ולסיקור נרחב, והיא זכורה עד היום כאחד השיאים של התערוכות הישראליות שהוצגו בביאנאלה.
פעילותו של אביטל גבע אתגרה את תפישת האמנות ואת יחסה לחברתי ולפוליטי, ובראשיתה אף עוררה חילוקי דעות והתנגדות עזה כלפיה. אולם במבט לאחור אפשר להבין את פרישתו המוצהרת של גבע מהאמנות כהרחבת גבולותיה, ואת פעילותו בעשורים האחרונים כמהלך נועז ומקורי, שהקדים מגמות עכשוויות באמנות הבין-לאומית. גבע הוא חלוץ של האמנות האקולוגית, המחברת טבע, מדע ותרבות ליצירתם של שפה חדשה ושל מושגים חדשים.

על פעילותו, שהיא מופת של רדיקליות אמנותית, של יושרה אישית ושל מחויבות חברתית, מוענק לו פרס מפעל חיים לשנת 2013.