תערוכות

מהמודרניזם והאידאל המטאפיזי, דרך הראיה הדיסטופית הפוסטמודרנית, אמנות בת-זמננו מתאפיינת בסימנים של חזרה אל חזון העתיד. אשכול התערוכות החדש מתייחס אל הבנייה של המרחב האוטופי כמעוז תקווה לשינוי פוליטי-חברתי ולקידומו באמנות העכשווית.

תערוכה זו עוסקת בתנודה בין עולמות, בין קטבים שונים – בין קרקע לשמיים, בין הגופני לרוחני, בין הממשי לדמיוני – כביטוי לגישה המטא-מודרנית. התערוכה בוחנת את האופנים שבהם המתבונן חווה עבודת אמנות בתנאים של תנועה, אי-יציבות, ספקנות, השתנוּת וריחוף.

תערוכה זו עוסקת בנושאים מיתולוגיים המופיעים ביצירתם של רבים מן האמנים הישראלים העכשוויים. התערוכה בוחנת את כמיהתה של האמנות הישראלית ליצירת דיאלוג עם דימויי המיתוס היווני הקלאסי ומקומם באמנות המערבית. עיסוק זה נבחן דרך הצגת מספר עבודות משנות השבעים לצד עבודות מהעידן הנוכחי.

תערוכה זו מבקשת לבחון את טיב הזיקה שבין המגמה הפוסט-פוסטמודרנית באמנות הישראלית העכשווית לבין האמנות הישראלית משנות השבעים, שבה ניכר רצונם של האמנים ליצור מעשה "תיקון" של ההוויה. היא מאירה מזווית חדשה את העשייה העכשווית על רקע תמורות שחלו בזירה המקומית ובזיקה להשפעות משיח האמנות העולמי.

האניגמה הירושלמית, המסתורין הטמון ברוחה של העיר, הקדוּשה כחידה עירונית – אלה הן הסוגיות העומדות במרכז התערוכה של ליאורה לאור.

הכמיהה המטאפיזית עתיקת-היומין לבניית ירושלים השמימית עומדת במרכז עניינו של הפרויקט הווירטואלי של לילך שטיאט.

מה יקרה אם החלום של לנון של "עולם שאין בו מדינות... עולם ללא רכוש..." יעבור מוטציה לסיוט הניאו-קפיטליסטי – שבו התרבות המערבית תמוטט את גבולותיה של כל מדינה, עד אשר ה"אחרוּת" לא תהיה עוד יותר מאשר ביטוי חסר משמעות?

מבנה העשרימון, המורכב ממוטות במבוק, נע במרחב היצירה של אילת כרמי ומירב הימן בכוחן של שבע דמויות הדוחפות אותו באמצעות הטלת משקל גופן. כך הופכות האמניות את הצורה ההנדסית-מתמטית לכלי קיבול לגוף האדם ולפעילותו.