תערוכות

התערוכה עוסקת בתופעה של עומס יתר בעידן הפוסט־עובדתי, המאופיין בהסתמכות רבה מדי על המדיה החברתית כמקור מידע. נטייה זו נובעת מאובדן אמון במוסדות הרשמיים, העיתונאיים והחדשותיים ומעומס המידע. בעידן זה כמות בלתי פוסקת של גירויים ממסכת את האמת ומקשה על שיקול הדעת ועל זיקוק המסרים. בהתייחסות לכך, התערוכה מבקשת לבחון כיצד התופעה של עומס יתר באה לידי ביטוי באמנות ומציגה פרויקטים של שלושה אמנים: רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל ואלון קדם.

הזהות האותנטית שבלב מפעל התרבות המערבית בעת החדשה נוסחה על ידי פילוסופים רבים. האדם האותנטי, לפי פרידריך ניטשה, הוא "האדם העליון", המתעלה מעל עצמו ובורא את עולמו כמחליפו של אלוהים. מרטין היידגר הגדיר את בשורת האותנטיות בהעמידו את האדם בתנועה חופשית מתמדת של "לקראת" הגשמתו העצמית, ששיאה בהתייצבותו היחידאית מול מותו, שהוא אינוּתו. ז'אן־פול סארטר הגדיר את האדם האותנטי כמי שנידון לחירות ושמכיר באַיִן כלב זהותו הקיומית.

בעיתונות ובמדיה על כל סוגיה – המודפסת, המשודרת והמקוונת – מוצג בפנינו מידע משובש. זהו מידע מסונן וממומן, שנבחר ונערך בקפדנות לפני שהוא פולש לחיינו ומכתיב אותם. האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה זו מבקשים לחשוף בפנינו שוב ושוב את ההקשרים והתנאים שבתוכם הידיעות והחדשות מאורגנות ומוצגות. הם בוחנים את מערכת הכוחות החברתית־פוליטית, הטכנולוגית והכלכלית שמניעה את חרושת העיתונות.

תערוכה זו מתייחסת למעמדה של הכרזה (הפוסטר) בעידן האינטרנט, שיוצר מרחב ציבורי חדש שבו אין הגבלות ברורות בנוגע למה שאפשר לפרסם והיכן. הפייסבוק, האינסטגרם והיוטיוב בוחרים להפעיל צנזורה על התוכן שהם מארחים לפי קווים מנחים הקובעים מה עלול לפגוע בקהילה, אך הרבה מאוד חומק מתחת לרדאר של "האח הגדול". הכרזה המסורתית, שאת מקורותיה אפשר לאתר עוד בימי המצאת הדפוס, חוזרת אלינו באופן חדש בדמות של דימויי "קאבר" או "הזמנות" המלוות פרסומי אירועים, או כדימוי המעוצב ישירות עבור פלטפורמה כמו האינסטגרם. מעצבים ואמנים עושים בה שימוש להבעת מחאה וביקורת במגוון פלטפורמות – במגזינים, באינטרנט, בגלריות וכמובן על גבי קירות הרחוב.

בשנת 2003 הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות התערוכה "וידיאו Zero: הפרעות בתקשורת: הדימוי המוקרן – העשור הראשון". תערוכה זו ביקשה לתת מענה לחוסר הבולט בעיסוק ההגותי והביקורתי במדיום של אמנות הווידיאו בעולם האמנות הישראלי. התערוכה התמקדה בימיו הראשונים של המדיום, שהופיע בשנות השישים על רקע מהפכות תרבותיות שחתרו תחת הממסד ההגמוני. אילנה טננבאום, האוצרת של תערוכה זו, מציינת בקטלוג כי כחלק ממהלך ביקורתי זה, ומתוך אותו דחף אוטופי, "אמנים רבים חיפשו צורות חדשות והגדרה חדשה לעשייתם האמנותית, שתהייה מנוגדת לכוח המעצב של מדיית ההמונים בתרבות המערב".

תערוכה זו עוסקת בחדר הילדים כסמל וכמראה לעולם הילדוּת. התערוכה מבקשת לגעת בדרכים השונות שבהן חדר הילדות מייצג את הילד ואת העולמות הקשורים אליו – האחים שעימם הוא חולק את חדרו, הוריו, המעגל המשפחתי המורחב שלו ומגוון ההשפעות התרבותיות והחברתיות.

רבות נכתב על נושא הסולידריות הפמיניסטית, כערך מכונן המאפשר לסובייקט הפוליטי אפשרויות פעולה בזירות השונות לקידום מאבקים מתוך בסיס שייכות בטוח. המושג סולידריות, במופעיו השונים, משמש בשנים האחרונות מסגרת לדיונים בקרב הקהילה הפמיניסטית. הקריאה לסולידריות מתבססת על הדרישה לפרק את התחרות הקיימת לכאורה ביחסים בין נשים.

תערוכה זו מבקשת לבחון את הייצוגים הסמליים של האישה בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי. ייצוגים אלה נבחנים רבות בהגות הפמיניסטית העכשווית, המבקשת לשנות דפוסי יסוד ביחסים בין המינים, בהתבסס על ביקורת רדיקלית הטוענת כי הדיכוטומיה גבר / אישה נותנת לגיטימציה לדחיקת כוחה החברתי־פוליטי של האישה.

תנועת הטרנס־פמיניזם עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מפרספקטיבה טרנסג'נדרית. בדומה לזרמים פמיניסטיים אחרים מהדור השלישי, הטרנס־פמיניזם מרבה לבחון את שאלת ההשפעה של דימוי הגוף והכוח המגביל וההרסני של הבינאריוּת המגדרית. לתפיסתו, דיכוי המבוסס על מגדר נקשר לסוגים רבים אחרים של דיכוי, הנוגעים לגזע, למעמד ולזהות הטרו־נורמטיבית.