תערוכות

בתקופה זו, כאשר כה רבים מאיתנו חוו כיצד זה להיות מסוגרים לבדנו בחדר, אפשר שזהו הזמן להתבונן בתיאורים של "חדרי זוועה" המוכּרים לנו מתולדות האמנות. לאורך ההיסטוריה של האמנות אנו פוגשים דימויי חדרים ריקים ומנוכרים, שבהם שוררת רוח של בדידות, ארעיות ופחד. מקום היסטורי מיוחד שמור לתיאורי החדר האטום למיניהם – חללים ללא חלונות או דלתות, כמו התא, הקבר, הכנסייה, התיאטרון, חדר הקריאה או חדר האוסף.

מפתיע לגלות שהמרחב הווירטואלי בנוי על עקרונות אנושיים תרבותיים עתיקי ימים. זהו מרחב זר, ללא טעם וריח, ללא רוח ושמש – מרחב בינארי המורכב בעיקר מצירופים־צירופים של המספרים 0 ו־1 ונחווה באמצעות תאורת הצג, המשמש חלון צפייה. ועדיין, כל ה"סביבה" הזו מושתתת על אותם עקרונות מתמטיים שמהם צמחה תפיסת החלל־מרחב והפרספקטיבה במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה.

משבר הקורונה, על השלכותיו המרובות, הציף על פני השטח את קיומנו השברירי בהקשרים הנוגעים למרחבים הפרטיים ביותר, כמו גם לסדרים החברתיים הרחבים. לצד החששות ותחושת אי־הוודאות, בתקופה זו טמונה גם הזדמנות להתבונן לעומק דרך הסדקים שנפערו ביסודות קיומנו וכך לבחון אותם מחדש, גם אם המפגש לא נוח ומטלטל. אשכול תערוכות זה מבקש לבחון את המרחבים המוּכרים שהופכים לעיתים למתעתעים וזרים בשעת משבר.

"עידן החרדה", "תרבות הפחד", "חברת סיכון" ועוד – מונחים אלה מאשרים את מרכזיותו של רגש הפחד בזמננו. השימוש הגובר במונח "בסיכון" מבליט את נטייתה של התרבות העכשווית להתייחס לקשת רחבה של תופעות כמאיימות ומסוכנות. האמנות מגיבה לאקלים זה הן במישור הפרטי והן במישור הקולקטיבי בזיקה למגוון איומים הקשורים לאלימות, לכוח פוליטי ועוד. המגפה העולמית, שהשאירה את כולנו "קבורים" בביתנו, מזמנת התבוננות מחודשת ביצירות שחוקרות את חרדות היומיום ובוחנות את הביתיוּת כנוף מאיים.

בין החודשים מרץ עד מאי 2020 הוכרז בישראל "מצב חירום", שבו הציבור מצא עצמו תחת איום של מגפה חדשה ומתעתעת – דבר שהתבטא בשורה של הגבלות שהוטלו על ידי השלטון בדמות משטור גופני, בידוד וריחוק חברתי. כך ההתנהלות החדשה של תקופת הקורונה החלה לחלחל לחיי הציבור, כמו הווירוס עצמו שהחל להתפשט.

מירב הימן ממקדת את תשומת לבה בפערים שבין האידיאלי והקונקרטי, בין הווירטואלי והממשי, בין האישי והאנונימי, במטרה לחתור תחת הפנטזיה של מוסד הנישואין המקודש ושל מוסד המשפחה. ברוב עבודותיה היא משתמשת באביזרים, בעיצוב מסוגנן, במרכיבים גרוטסקיים, בהומור ובהגזמה בניסיון לייצר בו־זמנית תחושת היכרות וניכור. היא מעידה על עצמה כי היא מתעניינת ב"ריטואלים שהפכו למכניים ובשפת גוף מעוותת, אשר מעצימים רגשות של בדידות וניתוק".