תערוכות

קצב הדופק וקצב הנשימה הם בין המדדים החיוניים שעל פיהם קובעים הרופאים אם אדם בריא, או חולה, או מת. המדדים החיוניים מושפעים במישרין ממצב הרגש: הם משתנים ברגעים של רוגע או התרגשות, פחד או התאהבות. בתערוכה זו מוצגים כמה מן התוצרים הממשיים של המדדים החיוניים הללו ביצירות אמנות מעשרים השנים האחרונות. קווים, אורות וצלילים נוצרים תוך התאמת המעשה האמנותי למקצב של פעימות הלב ושאיפה-נשיפה, הקובע את מבנה היצירה. התעמקות במקצב הזה – רגוע וסדיר, מהיר ותזזיתי או דומם לחלוטין – עשויה להוליך צלילה פנימה אל תוך התודעה. לחלופין, יש בה כדי להעלות אל התודעה את אלה שמדממים או את אלה שמנעו מהם אוויר לנשימה.

במהלך השנה האחרונה תיעדה חן כהן בצילום את השגרה הרפואית שלה במרפאות ובמרכז הרפואי בני-ציון בחיפה. היא התמקדה במכשירים רפואיים שונים ובמפגשיה עם הצוות הרפואי – מפגשים שתכליתם טיפול בגוף, ועבורה הם מלאים רוך וחמלה ומרפאים את הנפש. היא לא תיעדה את הטיפולים מעמדה אובייקטיבית-לכאורה, או כזו שמדגישה את הקושי שבהיות מושא לבחינה רפואית, אלא הופיעה עבור המצלמה. היא הגיעה לבדיקות כשמאנית מרפאת, לבושה תמיד באותה שמלה שחורה ארוכה המעומתת כנגד החלל הלבן. המצלמה שהציבה במרפאה הפכה את המעמד לפעולה אמנותית שעוסקת ביופי ובאהבה.

נגה יודקוביק-עציוני יוצרת בפיסול וברישום. הסטודיו שלה מתפקד כמפעל, שבו היא עובדת במכונות של נגרוּת, מחרטות וכלי עבודה שונים, בחומרים כמו קרטון ביצוע, שעם וגומי – חומרים דלים שמשרים תחושה סגפנית. בפעולה עמלנית היא רוקחת, מפרקת ומרכיבה מהחומרים השונים אובייקטים שכמו נוצרו מעץ. האובייקטים הללו, הנראים כאילו נערמו זה על גבי זה באקראי, הם פרי תכנון מקדים מדוקדק, שבמהלכו בוחנת האמנית את יחסי הגומלין בין החלקים המפוסלים ובין הפסלים לחלל, בעבודה המשלבת פיסול ואדריכלות.

הגוף שלנו פועל כל הזמן, גם בלילה, כשאנחנו ישנים: הלב פועם ומזרים דם לכל חלקי הגוף, הריאות מתמלאות באוויר ומתרוקנות, ויש עוד הרבה מערכות בגוף שעובדות כל הזמן כדי שנרגיש טוב. הפעולות האלה מייצרות חום, מה שנקרא "חום הגוף".
לאורך הקיר תלויים לוחות הצבועים בגוונים של אדום וכחול. הלוחות צבועים בצבע מיוחד, רגיש לחום, שנעלם במגע עם העור. נסו לגעת בלוחות ולראות מה קורה לצבעים כשהם מרגישים את חום גופכם.

בתערוכה מוצגות בעיקר עבודות הדפס של אמנים גרמנים מראשית המאה ה-20, כולן מאוסף המוזיאון. שם התערוכה הוא כשמה של תנועת ה-Strum und Drang – זרם ספרותי גרמני מהמאה ה-18, שנתן ביטוי אינדיווידואליסטי לרגשות אנושיים עזים בהנחה שהרגש הגולמי, הסוער והבלתי צפוי הוא ששולט בנפש האדם, ולא ההיגיון השקול.

במהותה, אמנות ההדפס בוראת דימויים שבתשתיתם העֲברה: העֲברה ממשטח אחד לאחר. למעשה, אחת מפעולות היצירה הראשונות שילדים מתנסים בהן היא הדפס, כאשר הם טובלים את כפות ידיהם בצבע ומטביעים את סימניהן בנייר. עם השנים השתכללה אמנות ההדפס, ובתערוכה זו מוצג אוסף הדפסים המפגין את עושר האפשרויות הגלום בתחום.

עבודותיו של עודד הירש מתבססות על תסריטים מפורטים לסיטואציות אבסורדיות. הוא ממציא אתגרים ותקלות שיש לפתור, ומספק את התרחיש המלא לאופן הפתרון. לרוב הפתרון מופרך לא פחות מן האתגר, והעבודות מותירות תהייה לשם מה נחוצות פעולות אלה: מדוע צריך לחלץ טרקטור הקבור באדמה, ואז להניפו אל על ולהוליכו אל חלל המוזיאון?

נרדין סרוג'י פותחת את החלונות ומכניסה סערה לחללי המוזיאון. הרוח חושפת שכבות היסטוריות של הבניין, שנחנך ב-1930 כבית ספר לבנות של הכנסייה האנגליקנית, היה פתוח לבנות כל הקהילות הדתיות בעיר, ושפת ההוראה בו היתה לרוב ערבית. בסדרת התערבויות בחלל, סרוג'י חופרת בעברו של המקום ומעלה הדים מתקופת המנדט הבריטי, בדמות מגדל כיסאות על סף קריסה, טקסטים בערבית וקולות צעדים בחדר המדרגות. העבר הצבעוני מבצבץ מתחת לרצפת הבטון האפורה ובין הבקיעים שנבעו בכני תצוגה מוזיאליים לבנים.