תערוכות

חלקה הראשון של תערוכה זו מתמקד במוטיב האנונימיות, כמרכיב מהותי במחוות הנשים האקטיביסטיות העכשוויות. מוטיב זה מנוגד להתוודעות האינטימית, האישית, אל דמות האישה. ג'ודית באטלר, בספרה "חיים שברירים" (2004), מנתחת דימויים של קורבנות בתקשורת, וטוענת כי הנרטיב של הקורבן מתחיל תמיד מנקודת מבט בגוף ראשון. ההזדהות עמו נוצרת דרך ההתוודעות לקשרי המשפחה, החינוך ואורח החיים שלו.

תערוכה זו בוחנת את עמדת הצפייה של האמן על מאבקים ומחאות ואת מידת מעורבותו בהם. היצירות מתייחסות לאירועים של זירות מאבק, הפגנה או מחאה – חלקם מזוהים וחלקם אינם ניתנים לזיהוי מוגדר. בעבודות המוצגות בתערוכה מודגשים שני דימויים בולטים: המסכה והאביר. המסכה היא אמצעי הסוואה והגנה המספק אנונימיות ומשמשת אביזר להסרת עכבות וביטוי לחופש.

ויק מוניז השיק את יצירתו "למפדוזה" בפתיחת הביאנלה הבינלאומית ה-56 לאמנות בוונציה בשנת 2015. סירת הנייר שיצר, באורך 14 מטר, נבנתה לזכר 360 המהגרים שטבעו במהלך מסעם מלוב לאיטליה. "אולי בתיאוריה זה נראה סביר ליצור עבודה מעורפלת ומעוררת מחשבה על הגירה. אבל כעת קנה המידה של האכזריות, ההשלכות האמיתיות של הרטוריקה שנוקטת דה-הומניזציה כלפי מהגרים, הפכו לקטלניות. אמנות שעוסקת בכך צריכה להיות חד-משמעית, כועסת יותר" - כתב מבקר האמנות של ה"גרדיאן" ג'ונתן ג'ונס.

אנו חיים כיום בעידן של "מצב חירום", על פי הגדרתו של התיאורטיקן האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן (Agamben). זהו מצב שבו הממשל טוען כי הגבלת החירות האישית חיונית לצורך שמירה על החירות הארצית. אין זה מצב של כאוס או אנרכיה, כיוון שהשעיית החוק מתרחשת בהקשר חוקי. ואכן, נראה כי כיום זוהי פרקטיקה מרכזית במשטרים דמוקרטיים. בדמוקרטיות המערביות התהוותה מגמה שלא להכריז על כך באופן רשמי.

עבודותיה האקספרסיביות של חן שיש מעוררות רגש, מחשבה ואף רצון ליצור פעולה. במילותיו של הסופר דורון בראונשטיין, יצירתה "גורמת לרצות לצאת ולעשות... קרי, אקטיביזם".

מריה מריה אחא-קוצ'ר מתמקדת ביצירתה במאבקן של נשים לשחרור ולשוויון. כל אחת מעבודותיה היא תוצר אמנותי בפני עצמו, אך גם כלי המשרת צורך חברתי ותורם לשינוי פוליטי, בדגש על המאבק הנשי. אחא-קוצ'ר רואה עצמה כאמנית פמיניסטית ומגדירה את תפקיד האמנות ככלי פוליטי רב-עוצמה.

בעבודותיו הרב-תחומיות גיל יפמן מבקש לאתגר הגדרות נורמטיביות של האחר והשונה ולבחון את הדרך שבה טראומות אישיות וקולקטיביות מתוות זהות מובנית.

אמן הגרפיטי ואמנות הרחוב, המוכר בשמו AME72, מצייר בהשראת אמנות הפופ, בצבעים עזים, בטכניקת הסטנסיל ובעבודת יד חופשית. המיצב שיצר כולל עשרה דימויים של שוטרים בגודל טבעי על לוחות עץ: מצד אחד שוטרים שמחים ומצד שני שוטרים כועסים. דימויי השוטרים מצוירים בדמותו האיקונית של איש הלגו, שהפכה למוטיב חוזר ביצירתו.

חיים דעואל לוסקיהשנה ה-21 למותו של חילמי שושא תערוכה זו עוסקת באירוע פוליטי ספציפי שאירע באינתיפאדה הראשונה, ומדגישה כיצד החזרה האינסופית של אסונות, הפחדות