תערוכות

בליבה של התערוכה מוצגים חמישים ציורים שצוירו בידי ילדים יהודים בגרמניה בין השנים 1936–1941. הציורים נבחרו מתוך אוסף ייחודי של למעלה מ-1200 עבודות מעיזבונו של האמן והמורה יולו לוין (1901–1943), שניספה באושוויץ. לוין שימש מורה לאמנות בבית הספר של הקהילה היהודית בדיסלדורף (1936–1938) ואחר כך בברלין (1938–1941).

השינויים הפוליטיים בעולם המערבי הביאו דמוקרטיות רבות ל "מצב חירום" תמידי, המוביל לשחיקת זכויותיהם של אזרחים ומוסדות. אשכול התערוכות החדש עוסק בתגובתם של אמנים לצמצום והגבלת החופש האזרחי, בארץ ובעולם. התערוכות השונות מתייחסות לנושאים חברתיים כמו הזכות להפגנה ולהגנה, זכויות הנשים, זכויות הקהילה הלהט"בית וזכויות הפליטים. אמנים רבים נוקטים באסטרטגיה של אקטיביזם אמנותי, ומעלים את השאלה האם בכוחה של האמנות העכשווית לתפקד כזירה של מחאה פוליטית. וזאת בניגוד לדעה הרווחת כי רוח המהפכה תמה וכל צורה של ביקורת עתידה לעבור צנזורה מסרסת.

Dede פועל כאמן במרחב הציבורי במשך יותר מעשור, הוא שואב השראה מהדופק של המרחב העירוני – מהארכיטקטורה, המקצבים, הקולות ועוברי האורח. הוא מוּנע מהצורך להותיר חותם בעיר, שהיא חלק מהותי מתהליך היצירה שלו כאמן. ניצן מינץ, זוגתו של Dede, עוסקת בכתיבת טקסטים ושירה ופועלת אף היא במרחב העירוני. לאחר שמינץ מסיימת לשייף היטב את יצירותיה הכתובות, היא בוחרת במיקום ובדרך הגרפית שישרתו אותן באופן הטוב ביותר.

אורן זיו הוא צלם עיתונות, ממקימי קולקטיב "אקטיבסטילס", שהתגבש לראשונה בשנת 2005 סביב ההפגנות בבילעין נגד בניית גדר ההפרדה.

הפליטוּת, ההגירה, החצייה החשאית של הים התיכון מדרום לצפון – כל אלו הפכו לנושאים שבהם מרבים לעסוק כיום אמנים, מבקרים ואוצרים. היצירות העוסקות בסכנות המסע מן "הדרום הגלובלי" למערב אירופה, דרך הים והיבשה, על פי רוב מאמצות סגנון דוקומנטרי במטרה להפוך את ההגירה החשאית לנראית.

העבודות המוצגות בתערוכה נוגעות בפרקטיקות קוויריות השואפות לייצר נראוּת ביקורתית כאסטרטגיה "חיובית" של גאווה. התיאוריה הקווירית מבליטה את המופע של הגוף כתנאי בסיסי להגדרות של זהות ושוני.העבודות בתערוכה מבליטות את החשיבות של הפרפורמנס הקווירי במרחב הציבורי,כסוגה המתנערת מכללים ומהגדרות ומהווה כלי להשמעת ביקורת חברתית.