תערוכות

אדמה, מים, רוח, אש... וריקות הם האלמנטים המרכיבים את היקום כולו. הם חלק מדוקטרינה קדומה שעשתה בהם שימוש כאמצעי לפתרון בעיות, ומאז הם חלקים בלתי נפרדים ממגוון דיסציפלינות של פילוסופיה, אמנות, רפואה, אסטרולוגיה ואפילו בפוליטיקה. החיבור בין האלמנטים מדגיש את התפיסה הבסיסית לפיה הם מזינים זה את זה, וכל מרכיב בעולמנו תלוי הדדית במרכיב אחר ואיננו מתקיים כאלמנט נפרד. תערוכה זו מבקשת להאיר את כל חמשת האלמנטים באור האמנות ולהציג את יחסי הגומלין ביניהם באמצעות היצירות המוצגות בה.

התערוכה "עיצוב יפני היום "100" פותחה לראשונה בשנת 2004 וסיירה בעולם במשך עשור. כעת אנו מציגים את המהדורה השלישית של התערוכה, שמאגדת שוב דוגמאות איכותיות של עיצוב יפני מנקודת מבט של ימינו. התערוכה מאורגנת לפי שלוש עשרה קטגוריות שביניהם - רהיטים, אלקטרוניקה, בריאות ורפואה, תקשורת, חיי יומיום, כלי שולחן ובישול, תחבורה, אדריכלות. התערוכה כוללת כ-100 פריטים, רובם מוצרים שנוצרו לאחר שנת 2000, אך היא כוללת גם כמה יצירות מופת מתקופות קדומות יותר דרכן ניתן להתחקות אחר שורשי העיצוב היפני העכשווי. מחפצים כגון מוצרי צריכה ועד למערכות ושירותים בלתי מוחשיים, העיצובים שבהם אנו משתמשים בחיי היומיום שלנו מדברים רבות על האבולוציה של אורח החיים והחברה שלנו.

בגיל 17 החליט מיכאל סלע, יליד 1998, להיות הצלם הטוב בעולם. מצויד במצלמת פילם מתוצרת פנטקס שקיבל מאביו הוא יוצא למסע שתכליתו צילום. מסע זה עובר גם ביפן (2019), שהופכת להיות לו לבית. התצלומים של סלע מבטאים רגש סנטימנטלי ומאגי בעת ובעונה אחת. תצלומיו הם אמצעי ליצירת קשר עם מציאות אחרת, יפנית רחוקה, אבל מאידך אינטימית מאוד. הוא מכיר את רוב האנשים שהוא מצלם, והצילום עבורו הוא הנצחת רגעים קטנים במחיצתם. האנשים הקרובים אליו מצולמים בחלל נתון, שהרי תצלום הוא קטע דק של חלל כפי שהוא קטע דק של זמן.

יום שישי 19 בינואר 2024 התכנסו "בנות סושי יפניות" (קאורי, נעמי ע', יורי, ממי, ארי ונעמי ש') להכין סושי עבור החיילים בחזית. במשך שעתיים הן הניחו אורז על אצה, קילפו אבוקדו, הוסיפו גזר, חביתה ומלפפון, גלגלו אצות וחתכו אותן. אחת אורזת ואחרת כותבת ברכות לחיילים. המעשה לא נועד להשביע את הרעבים אלא לפנק אותם, להעניק מזון שהן מיומנויות בהכנתו, ושאותו הן נוהגות להכין לבני משפחותיהן. בעת הכנת הסושי שררו ביניהן הרמוניה וסדר שהקסימו אותי. הפעולות המתואמות, האקרובטיקה העדינה של אצבעות נעות בחינניות על גבי אצות וההבנה ששררה ביניהן בשתיקה, בצחוק ובדיבור, היו יפים בעיניי, כמו גם הסינרים המגוהצים והמטפחות היפניות שחבשו לראשיהן. שש נשים, שישה סיפורי חיים מלאים בהכרעות, פחדים ותקוות. בין ההכרעות ניצבת ההחלטה לחיות בישראל, רחוק מהוריהן, בני משפחותיהן, עמן וארצן. הן החליטו לקשור את גורלן בגורל בני עמי ולגלות סולידריות גם בעת הקשה והמורכבת הזאת. על מעשיהן משוך חוט של חן, חסד וקסם.