תערוכות
"דגל שחור בעיר אדומה"
ואדי סליב: 1948- 2019
התערוכה "דגל שחור בעיר אדומה" מאירה פרק היסטורי בחיי שכונת ואדי סליב שמשמעויותיו החברתיות נעדרות מרוב "מחוזות הזיכרון" העירוניים והלאומיים. התערוכה מתמקדת בקולות של תושבים ותושבות שחיו בוואדי סליב במחצית השנייה של המאה העשרים. זהו זיכרון אישי וקולקטיבי של היסטוריה עירונית "מלמטה", המציגה באמצעים חזותיים כיצד – לצד חוויות של שוליוּת, עוול והדרה – נוצרו בשכונה חיים מגוונים ותוססים, שאפשרו מהלכי התארגנות והתנגדות שהגיעו לשיאם במחאת יולי 1959.
ראשון, 11.10.20
החממה לאמנות מקום: מאיה גרצפלד: עמל כפיים
במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים בבצלאל, הגיעה מאיה גרצפלד מגרמניה לישראל. בירושלים הכירה את בן-זוגה, ויחד החליטו להקים משפחה בחיפה. בתקופת הקורונה מצאה עצמה גרצפלד עם תינוק קטן, בארץ חדשה ושפה זרה. במגבלות היציאה מהבית ברדיוס של 500 מטר, בגינה ציבורית ליד ביתה, פגשה כמה מטפלות שהיו לה לקהילה. המטפלות – נשים מבוגרות בנות חמישים עד שבעים – מתפרנסות מטיפול בילדי אחרים שמצבם הכלכלי מאפשר להם לשלם על כך. לא במקרה פגשה אותן מאיה בגינה ציבורית באזור הכרמל בחיפה, שדירוגו הסוציו-אקונומי גבוה. נשים אלה, שהגיעו לארץ ממקומות שונים, נושאות איתן תרבויות ושפות אחרות, והגינה הציבורית היתה להן למקום מפגש ומכנה משותף עם מי שכמותן מתפרנסות מטיפול בילדים שאינם ילדיהן. במסגרת זו מצאה לעצמה גרצפלד מקום בטוח בתהליך היותה לאֵם.
אוצרת: יפעת אשכנזי
שבת, 28.10.23
החממה לאמנות מקום: אור פטר: פרסונה, בין מסך למסכה
בתערוכה מוצגות כמה מן הפרסונות שבהן מופיע אור פטר. הפרסונות מוצעות לבחירת המבקרים, כמסכות שיסתירו או ישחררו כל אחת ואחד מהם. אין הכרח לבחור במסכה אחת: האפשרות נתונה להחליף מסכות ולהשתנות כל אימת שנרצה, אם באמצעות מסכה פיזית ואם באמצעות מסכה וירטואלית.
רביעי, 18.10.23
"רכישות חדשות V"
"רכישות חדשות" היא התערוכה החמישית מסוגה המוצגת במוזיאון טיקוטין מאז פתיחתו המחודשת לקהל בשנת 1995. אנו מתכבדים להציג פעם נוספת מגוון רחב של יצירות אמנות, שנתרמו למוזיאון, או נרכשו על ידו בשנים שחלפו מאז התערוכה "רכישות חדשות IV", שהתקיימה בשנת 2014. בין היצירות הדפסים מסורתיים ומודרניים ,נטסקה, אביזרי לבוש ועוד.
במשך השנים גדל אוסף המוזיאון בדרכים שונות: אנו רוכשים יצירות אמנות יפנית מסורתית ומודרנית, בעיקר בתחומים שברצוננו להעשיר ולהגדיל את האוסף הקיים, אך גם בתחומים חדשים; אמנים המציגים בתערוכות יחיד, או בתערוכות קבוצתיות ומעניקים יצירות כמתנה למוזיאון; אמנים יפנים שמעולם לא הציגו במוזיאון תורמים מיצירותיהם לאוסף וכן בזכות מתנות ותרומות של אספנים.
שבת, 22.08.20
"שיר הוא לא רק מלים"
בציורי דיו מוקדמים נהוג היה להוסיף לציורים גאסן (gasen; כיתוב). הגאסן הוא פרוזה, שירה מקורית, ציטוט מהספרות, או מהשירה הקלאסית. במקרים רבים הכיתוב הוא תוספת של חבר, או מעריץ של הצייר ולעתים נכתב על ידי הצייר עצמו. בסופו של הגאסן מופיעים, בדרך כלל, החתימה והחותמת של כותב השיר. בתקופת אדו (1868-1603; Edo) החלו ציורים ושירים להופיע גם בהדפסי העץ מז'אנר האוקיו-א (ukiyo-e; תמונות מן העולם הצף). אף על פי שהאוקיו-א נחשב לאמנות פופולרית, הייתה לו זיקה חזקה לתרבות היפנית הקלאסית. זיקה זו התבטאה בהכללת שירי טאנקה קלאסיים בציורים ובהדפסים אלה. אחד החידושים של תקופת אדו היה איורים לאוספי שירה. הידוע ביותר בהם הוא 'מאה שירים של מאה משוררים' (Hyakunin isshu).
שבת, 22.08.20
"אוסקר טאובר: פוטו־ז'ורנליסט"
מתוך "דגל שחור בעיר אדומה"
בשנות החמישים פעלו בחיפה מספר צלמים מקצועיים, חלקם עבדו בשירותם של המוסדות המקומיים והגופים הממסדיים. כך, למשל, עמירם ערב ("מעבדת צילום סולל בונה") ומשה גרוס (סטודיו "קרן אור") תיעדו את התעשייה הענפה ואת הבנייה המסיבית של אותם ימים. לצדם פעלו צלמים שהיו אורחים לרגע בעיר ותיעדו במצלמותיהם את נופיה המיוחדים של העיר, כמו בוריס כרמי וזולטן קרוגר. בד בבד, באותן שנים החל להופיע צילום תיעודי ביקורתי שעקב אחר נושאים חברתיים ופוליטיים שנדחקו אז מן השיח הציבורי. תצלומים אלו פורסמו גם על דפי העיתונות. את הקו המובהק של הצילום התיעודי העיתונאי הוביל אוסקר טאובר, שצילם במשך עשרות שנים תחקירים פוטו־ז'ורנליסטיים בקרב הקהל בארץ, ובקרב אזרחי חיפה בפרט. כאחד מבכירי צלמי העיתונות בארץ בתקופתו, טאובר ראה את תפקידו לשמש שופר לאירועים בעיר, וכך הטביע את חותמו בתמונותיו, אשר פורסמו בארץ ובחו"ל.
שבת, 02.05.20
60 הדפסים יפניים עכשוויים
התערוכה "60 הדפסים יפניים עכשוויים", העומדת בסימן חגיגות שישים שנה למוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, היא פרי יוזמה משותפת של גלריית יוסיידו (Yoseido Gallery) בטוקיו ומוזיאון טיקוטין. לכבוד אירוע חגיגי זה מוצגות במוזיאון יצירותיהם של שישים אמני הדפס יפנים בני זמננו מן השורה הראשונה. חמישים ושבעה אמנים החליטו לתרום את יצירתם לאוסף המוזיאון עם סיומה וגלריה יוסיידו תורמת למוזיאון את שלושת היצירות הנותרות.
שלישי, 28.09.21
בגנו של הגולם
סיפורו של הגולם הופיע בפולקלור היהודי במשך דורות רבים ותיאר יציר בוץ שהופחו בו חיים באמצעות מילים סודיות. מעשה זה נע על הגבול הדק שבין קדושה לטומאה, בין מעשה חכמים למעשה כשפים. האגדה על יציר כפיו של האדם ביטאה את השאיפה לכוח, לשליטה ולנוחוּת. שאיפות אלו נותרו מנת חלקו של האדם עד עצם היום הזה. למעשה הגלמים בחיינו התרבו: הבוץ הפך לסיליקון, ואילו מילות הסתר הפכו לקודים בידי מתכנתים. הגולם לבש דמות של מחשב, טלפון חכם או רובוט.
ראשון, 14.06.20
אוצרות התערוכה: מיכל בן יעקב ודפנה פלק
מיצב אוריגאמי
טומוקו פוסה
מהו אוריגאמי? רוב האנשים מתארים זאת כפעילות בה מקפלים ריבועי ניירות צבעוניים על מנת ליצור דמויות של בעלי חיים, חפצים או צורות גיאומטריות. עם זאת, תיאור זה אינו מתאים למיצבי הנייר המקופל של האמנית טומוקו פוסה (נולדה 1951). יצירתה מפנה את הצופה לחשיבה על היחסים שבין מסורת לבין חדשנות. האם יצירתה היא אוריגאמי, או שמא מדובר בפיסול עשוי נייר מקופל?
שבת, 18.04.20
אוצר: פול ג'קסון
"זפת וחלב"
האמנות המקומית, הישראלית והפלסטינית כאחד, חידדה לאורך הדורות את מבטה כלפי נוף המולדת, מבט הנושא באופן מסורתי זרעי מועקה ודאגה – הן ברובד האישי־קיומי והן ברובד ההיסטורי והגיאו־פוליטי. אולם השיח האמנותי המקומי סביב נושא זה המעיט לעסוק בהיבטיו המגדריים. בשיח האמנותי הישראלי והפלסטיני גם יחד על פי רוב לא קיימת הבחנה בין המבט הגברי לבין המבט הנשי בהתייחס לנושא טעון זה. מקבץ התערוכות מבקש לעסוק בסוגיה מורכבת זו, שעל פי רוב לא נוהגים להתייחס אליה.
שישי, 24.01.20
כתבו לנו ונציגנו יחזרו אליכם בהקדם האפשרי